הספורט מזיק לעישון – בעט אלון וגברת אוורבוך בדרך (מאת חיים חייט)

מכון כושר

"הספורט מזיק לעישון –  בעט אלון וגברת אוורבוך בדרך" / חיים חייט

1

אם אתם רואים את הכדורגל הישראלי של היום אתם מבינים מיד,  שאין כזה דבר כדורגל בארץ,  אבל היה! ועוד איך שהיה! אני לא מתכוון לנבחרת של שפיגלר ושפיגל ו-וויסוקר, עם כל הכבוד להם.

רק  מי שקרא את "בעט אלון בעט" יודע איזה כדורגל מופלא היה פה פעם בארץ. איך שני התיכוניסטים המופלאים אלון ורפי הביסו את נבחרת ישראל הבוגרת חמש אפס  ויותר מאוחר הם הביסו את כל העולם ועזרו גם למוסד מהצד.   רפי היה החלוץ המושלם,  שבתעוזה שיש רק לגיבורים  תנ"כיים היה מצליח לכדרר בין רגליהם של ענקי העולם ולהבקיע בבעיטות בננה בלתי הגיוניות, ישר אל בין החיבורים.   אף שוער לא יכל לו! ורפי השוער?!  וואו… מה אפשר לספר על רפי השוער, אליל נעוריי?! רפי היה מחרף נפשו ומזנק אל בין רגליהם החסונות של חלוצי היריב ומוציא מהם את הכדור.   רפי ידע תמיד היכן לעמוד כי הוא ידע לקרוא את החלוץ היריב ורפי היה מזנק כמו פנתר על כל כדור!  רפי בחיים לא שמט כדור!  רפי בחיים לא  הדף  כדור! רפי תמיד היה תופס את הכדור בבטחה ומחבק אותו חזק חזק אל החזה! אף חלוץ לא יכול היה עליו!

היה ועוד איך שהיה כדורגל בישראל!

בעט אלון בעט

2

ספורט זה בעיקר צפייה באחרים עושים ספורט, יעני טלוויזיה.  רצוי בסלון, עם בירה וגרעינים ותחתונים.             אז הנה  חווית ספורט, שבא לי לספר לכם עליה: לילה אחד, ההורים יצאו והשאירו אותנו לבד בבית. שעת ערב, היינו די קטנים, והייתה טלוויזיה בבית. שחור לבן.  היה ערוץ אחד ומה ששידרו, צפינו בו.  "האח הגדול" של הערוץ הקטן אמר שעכשיו נגיד, רואים חדשות, אז כולם עכשיו רואים חדשות.  לערוץ היחידי שהיה באמת קטן, היה אח גדול – שזה לא ארז טל – והוא היה מחליט בשביל כככווווללללםםםם מה רואים ומתי. וכככווווללללםםםם היו יושבים וצופים במה שהוחלט.  כי זה מה שיש.  ערב מוצ"ש אחד היינו לבד בבית וחיכינו שייגמר "מבט" כי מיד אחרי זה יש "מבט ספורט".   אם ככה, אנחנו יודעים שזה היה מוצאי שבת בשמונה בערב, כי האח הגדול החליט שרואים ספורט במוצאי שבת, בשמונה וחצי.   טוק טוק טוק.   דפיקות בדלת.   הגברת אוורבוך בדלת, עטופה במעיל בצבע בייז' וחנוקה עם צעיף, עומדת בפתח.                                  אם כך אנחנו יודעים לפי הלבוש שזה היה חורף.  בעצם היא הייתה פולנייה אז לא בטוח…                              "ההורים בבית?", היא שאלה אבל  היא כמובן ידעה שלא, כי היא גרה בדיוק ממול,  בבית מספר 10 והיא ראתה אותם יוצאים.   כך הייתה מנהלת גברת אוורבוך מארבים מתוכננים שיאפשרו התגנבות בטוחה לסלון ביתנו,  מבלי הטרחה של גינוני נימוסין עם הוריי.  פתחנו את הדלת, אמרנו לה "ההורים לא בבית", והיא בלי היסוס נכנסה, "לא נורא", והתיישבה על הכורסא מבלי לטרוח להוריד את המעיל אפילו.

הגברת אוורבוך הייתה אישה עצובה בעיקר ובגלל שהיא הייתה נשואה לאדון אוורבוך.  אדון ארוובוך הוא סיפור בפני עצמו: איש צנום, נמוך קומה, עם רעמת שיער "בן-גוריונית"  שהיה פוסע בחצר הלוך ושוב, ידיו שלובות מאחורי גבו, גבות עיניו מכווצות בכעס, נחיריו המשוערים נושפים כמו שור במכלאתו,  כל כולו שקוע במחשבות הרות גורל על קיום העולם ועוולותיו והחברתיות.   אדון אוורבוך היה טרוצקיסט.   יעני קומוניסט הארד-קור מובהק ויש אומרים שהוא היה מיודד עם טרוצקי בכבודו ובעצמו.  ומאחר ואדון אוורבוך היה לא רק איש עקרונות אלא ממש אידיאליסט עם פרינציפים, לביתו לא תיכנס טלוויזיה! אז גברת אוורבוך הלכה לשכנים בגניבה, כשהם לא בבית, והתיישבה לראות איתנו… מבט ספורט.

המחזה ההזוי הזה שגברת אוורבוך, שמנעמי החיים נמנעו ממנה כי היא הייתה נשואה לאידיוט, שרועה על הכורסא, עם המעיל והצעיף,  צופה איתנו במשחק כדורגל של שמשון תל אביב נגד הפועל ארגזים, הוא חוויית ספורט בלתי נשכחת.  ניסים קיוויתי מנסה לתת בקולו הצפצפני איזושהי התלהבות ספורטיבית למשחק העלוב הזה, זו תמונה שלא אשכח בחיי.  הגברת אוורבוך שהייתה "פולנייה" בכל רמ"ח משמניה, ומאחר והיא הייתה נשואה לאיש שהיה אציל פולני, בעיני עצמו כמובן, הייתה מנועה מלחוות את הצד הפשוט של החיים. סתם ככה לשבת ולראות טלוויזיה? שומו שמיים!                                                                      ככה היא ישבה מרותקת למסך. "למה הם רצים הם אחרי הכדור?". "איך עושים גול?". "מי מנצח השחורים או הלבנים?" . "הלבנים זה הטובים?". בטלוויזיה שחור לבן זה תמיד שחורים נגד לבנים. ספורט טוב לכולם. גם לגברת אוורבוך.

אחרי זה שידרו את "יו אר נאמבר סיקס", אבל זה סיפור אחר.

3

אני עושה ספורט.  כל החיים פרט לתקופה בה עישנתי.  מגיל 14 עד 35, לערך.                                              ובוודאות של בעל ניסיון אני יכול להגיד לכם שהספורט מזיק לעישון.  העישון עושה אותך לא רק חולה אלא גם עצלן.  אי אפשר לעשן שלא בניחותא, כשאתה רגוע ונינוח ועם דופק נמוך, ובתור מכור אתה כל הזמן בהיכון לסיגריה הבאה, מה שמאלץ אותך לחיות לאט.  באיזי.  הספורט מעלה את הדופק ואי אפשר לעשן ככה וזה הנזק של תעשיית הספורט לתעשיית הטבק.  אחר כך הפסקתי לעשן ומאז אני עוסק כל הזמן בספורט.  הרבה אופניים, לא מספיק ריצה, פה ושם שחייה וכמה שיותר הליכה.  הליכה הליכה הליכה.  ועל זה אני רוצה לדבר אתכם, על ההליכה:

שתי הנקודות הכי מרוחקות זו מזו בבת חפר הן, שער הכניסה ושער הבריכה.   המרחק ביניהם הוא בסה"כ קילומטר וחצי.  המרחק הממוצע של תושב בת חפר מהסופר, ניקח לדוגמא,  הוא כארבע מאות מטר אם כך. אני, כתושב הספר הרחוק של בת חפר, מרוחק מהמתנ"ס מרחק של שתים עשרה דקות הליכה בלבד. מהסופר זה עשר. לכו ברגל!! מהגימלים זה כבר זמן זניח  ואנשים מתעצלים לעשות את המרחק הזה ברגל ומזיזים את עצמם רק עם האוטו. חבל!  יש גינות יפות בבת חפר. יש אנשים נחמדים שפוגשים אותם בשבילים והם עונים בחיוך כשאומרים להם "שלום". יש ציפורים. עוד מעט סתיו ותגיע כמו כל סתיו להקה של פצחנים עליזים ויתמקמו על אותו עץ כמו בכל שנה, על העץ מול "גלבוע" בטיילת המרכזית. מי שלא יעבור שם ברגל לא ידע.

מכון כושר

ריכבו על אופניים! לכו ברגל! תפסיקו לנייד את העכוז הענוג שלכם מנקודה לנקודה ביישוב במכוניות! למה?

אני רואה אנשים מה"גימלים" ובני ביתך נוסעים עם האוטו…לחדר הכושר או לסופר לקנות חלב. נו, באמת?! ככה?

לכו ברגל! זה ספורט!