דף הבית / כתבות נבחרות מעלון בת חפר / בפרוס עלינו החזל"ש – חיים חייט

בפרוס עלינו החזל"ש – חיים חייט

Bookmark and Share
פקקים
בפרוס עלינו החזל"ש – חיים חייט
דירוג: 0 (0 הצבעות)

זרובבל בלום הוא תושב בת חפר ותיק. זהו כמובן שם בדוי וזהו לא שמו האמיתי. יכול להיות שדווקא זהו כן שמו האמיתי. לא מכיר אותו. יכול להיות שזרובבל בלום הוא בכלל אישה ויכול להיות בכלל שהיא…הוא… היא… שניהם, תושבים חדשים בבת-חפר. יכול להיות שזו את או אתה? זרובבל הוא קורבן טיפוסי לתכנון האורבני המוזר של בת-חפר. אבל בישראל בכלל ובבת-חפר גם, אף אחד לא פראייר של אפ'אחד. אם אתה קורבן תמצא מישהו לקרבן אותו במקומך. יש את הרחובות הפנימיים עם המשתלבות. אלה רחובות, שכולנו ראינו מצוירים בצבעים עליזים בברושורים שחילקו לנו כשקנינו את הבתים לפני עשרים שנים. ברחובות המצוירים האלה היו בערך שלוש מכוניות חונות וילדים שיחקו במרחב הפתוח הזה משחקי כדור וילדות שיחקו בהם קלאס וחמש אבנים. נכון שזה מצחיק אתכם היום כשלשכן שלכם יש שמונה מכוניות וילדים לא
משחקים “בחוץ”?
אל הרחובות האלה הכאילו אינטימיים והגדושים במכוניות מקופחות חנייה מגיעים דרך “שדרות” גישה מרכזיות. אלה כבישים טבעתיים שגם הם נראו נפלא על הברושור המצויר והצבעוני שחילקו לנו הקבלנים. אם תסתכלו במפה תראו שיש שלושה מסלולי תנועה טבעתיים כאלה שדרכם נכנסים לחניות הגדולות של רחובות ה-”אקרשטיין”. נגיד וניקח לדוגמה את זרובבל בלום, שגר בצפון שדרות הגליל, סתם דוגמה. כשהוא מגיע הביתה הוא מחנה את רכבו עם הפנים דרומה. סבבה? סבבה.
אבל…
מה קורה לזרובבל בבוקר, כשהוא ממהר לחלק את הילדים לגננות המסורות לפני שהוא דוהר לעבודה? הוא צריך ככה: לנסוע דרומה עד סוף שדרות הגליל, לפנות בשדרות השרון ולהצפין דרך שדרות עמק חפר. זהו מרחק ע צ ו ם של כמה מאות מטרים שלמים! מרחק עצום במימדים קוסמיים לזרובבל. לכן, שלא באשמתו, האומלל נאלץ לעשות פרסה מיד עם צאתו מהחנייה.
אבל זרובבל בלום הוא תושב בת-חפר טיפוסי. יש כאלה לא רק בשדרות הגליל ויש כאלה אפילו שהם סתם מתחזים ל”זרובבלים וזרובבלות” כשהם סתם משתלבים מה”אקרשטיינים” לשדרה המרכזית. איך שהם משתלבים בשדרה הראשית הם הופכים מיד להיות “זרובבלים וזרובבלות” והמשותף לכולם הוא, שאני מאמין וסבור שהם כולם נגדי, אישית!!!
וזה קורה ככה: זרובבל לא יעשה את המסלול הארוך, שאורכו הוא לפחות מחצית הדרך לירח. הוא יעשה פרסה במקום, אם יש מספיק מרחב לפרסה אם אין. אין. זרובבל לוקח את היחסים בינינו לרמה אישית. לא יודע מה הוא רוצה ממני אבל זה אישי. אני מרגיש את זה בכל פעם שנפגשות דרכנו כשהוא יוצא בבוקר לפיזור הילדים בגנים בדרכו לעבודה. זרובבל מכניס את הילדים לאוטו, מתניע וממתין. וממתין.. וממתין…. לי! זרובבל עכשיו חי בסרט. כל כולו דמות מהמערב הפרוע והוא אורב לי, אחרת הלך לו על היום הזה. מהמקום בו הוא מחנה את מכוניתו ליד ביתו יש תצפית לא רעה על מורד הרחוב, משם אני אמור להגיח. וכצייד מנוסה הוא ממתין… לא ממתין. אורב! וממתין… וממתין שאני אבוא. ואז הוא רואה אותי מרחוק מתגלגל לאיטי בדרכי. להזכירכם זרובבל מאד ממהר והלחץ של הבוקר מטריף אותו אבל ל”אמבוש” הזה הוא מוקדש כולו. אל תזלזלו בזרובבל בלום!
זרובבל הוא צייד נועז. הוא יודע לשבת בשקט בשקט במארב, ממתין לקורבנו, שזה אני, שאגיע לאיטי ללא חשש וחשד, עד שאגיע לטווח פגיעה אידיאלי. ציד זה עניין של תזמון ותזמון זה עניין של טיימינג. צייד צריך להיות מדויק וחד. סבלנות עם עצבים מברזל ונחישות של עקרב. זה מה שצריך.
ואז זה קורה. הוא רואה אותי מתקרב ממרחקים אבל בדיוק כשאני עומד לעבור אותו, הוא מכניס להילוך ויוצא לפרסה! כמובן שהוא יכל להמשיך ישר ולהגיע לגנים דרך הירח, או לחלופין לעשות את הפרסה א ח ר י שאני אעבור מבלי להפריע לי, אבל היי?! מה כיף בזה? בשביל מה אנחנו חיים?! בשביל מה תגידו לי אנחנו חיים בכלל אם לא בשביל ההנאות הקטנות האלה של החיים?!
והוא אז מזנק עם רכבו וילדיו ומתחיל את התמרון הראשון של הפרסה ונעמד לרוחב הכביש, מלוא אורכו של האוטו. זהו. אני חסום ואני עוצר. הצייד הצליח! הבוקר שלי הלך ושלו התחיל. ואז הוא יכול להירגע. נפלתי ברשת. הוא צד אותי! הצליח לו. השלב הבא הוא רוגע. האדרנלין שזרם בעורקיו בזמן המארב, מתפוגג לאיטו ובמקומו נכנס הרוגע. המתח שבמארב הרס את זרובבל והתיש אותו. עכשיו הוא יכול להירגע. אני שלו. הציד הושלם. מכאן זה כיף טהור.
זרובבל עכשיו עומד לרוחבו של הכביש וכווווולם מחכים לכבודו, והוד רוממותו צריך לעשות רוורס. אבל מה? המארב המותח השכיח ממנו שאשתו, יהויכינה בלום, הייתה האחרונה שנהגה באוטו וצריך עכשיו, כן עכשיו, לכוון מראות. כמובן שהוא יכל לעשות את זה בזמן המארב, אבל
זה לא מקצועי כי זוהי הסחת דעת ואין מסיחין בזמן המארב. והוא מכוון את המראות, האוטו חוסם את התנועה לשני הכיוונים. כקורבן מקצועי אני יודע שעדיף לשתוק ולהמתין. אחרת הוא עלול להתעורר ולהיבהל ולדפוק את האוטו של השכן ברוורס. אני לא צריך סכסוך שכנים על מצפוני. יש מספיק כאלה כבר בבת חפר.
טקס כיוון המראות הושלם והוא מתחיל ברוורס. השלווה והסיפוק של צייד הם כנראה גדולים ופתאום מסתבר שזרובבל מותש והכל עובד פתאום בהילוך איטי. יש זמן. לאט לאט. א-”סטאנה שוואייה”. התמרון לא הצליח והוא חוזר עליו עוד שבע פעמים ובסוף, לרווחת הקהל זרובבל הצליח להפוך את כיוון האוטו ולכוון אותו צפונה שהוא הדרך הקצרה לגן. אגב, פרט ששכחתי לספר לכם: צב שיצא מביתו של זרובבל בדרכו גם הוא לגן ונסע בדרך הארוכה בואכה הירח, כבר הגיע למחוז חפצו מזמן והוא כבר מוזג את החלב לכוס הקפה.
זרובבל מצפין לכיוון ה”סופר”, שיירת מכוניות אינסופית משתרכת אחריו ואני, הקורבן הראשי, בראש השיירה, אחריו. ונוסעים. לאט… מאד לאט, כי זרובבל עכשיו מסופק כולו מההצלחה של המארב והוא נזכר עכשיו שהילדים לא חגורים והוא צועק עליהם שיחגרו בזמן שהוא מנסה לחגור את עצמו. תוך כדי הוא שוכח מההגה לרגע, האוטו סוטה שמאלה לנתיב הנגדי והוא כמעט נכנס ברכב חונה. מזל! מזל שנוסעים לאט. טוב שהוא נוסע לאט. סעו לאט רבותיי כי החילזון הוא מהשפן.
אחרי שכולם חגורים הוא סופסוף מתרכז בנהיגה ומביט במראה לראות מה קורה מאחוריו. ואת מי הוא רואה במראה? אותי! ואז כל ה”בת-חפריזם” מציף אותו כי במה “הזרובבלים והיהוכיניות” כל כך מצטיינים אם לא ב”דווקאיזם”?! זרובבל עכשיו כבר חזר להיות מודע לעצמו ועכשיו הוא יעשה דווקא. בלי כוונה הוא יעשה דווקא. זה לא בר שליטה ה”דווקאיזם”. הכי כיף דווקא.
עכשיו הוא יזחל לאט לאט לאט בעשרים קמ”ש, יחבר את הסלולארי למטען… לאט לאט לאט … ואחרי זה הוא יפעיל את הווייז… והוא, להזכירכם בכלל בדרך לגן. ווייז לגן?! לאט לאט לאט… והופ קפצה לה הודעה בווטסאפ והוא חייב לענות. אני כבר רואה את הכיכר של הסופר באופק הלא כל כך רחוק, כבר עוד מעט צהריים.
אני מת כבר לצפור לו “סע כבא יא בן-זונה, סע!” אבל אני חושש שאני אפר את שלוותו . כל מה שאני צריך עכשיו על המצפון שלי זה להבהיל את זרובבל עם צפירה ולגרום לו לשלוח הודעה עם שגיאת כתיב. זה מה שחסר לי.

פוסטים אחרונים

כלים