חלומות צריך להגשים – דניאל רימון

דניאל רימון

מאת: סימה בורקובסקי

דניאל רימון, 28, הצליח בתקופה קצרה להשלים כתיבה של ספר שיהיה חלק מסדרה של ספרים לנוער ובנוסף הפיק סרט קצר שעליו מבוסס הספר. את ההשראה לכתיבה קיבל מעבודתו כמורה בחטיבת ביניים והחשיפה לעולמם של בני הנוער.

את דניאל רימון אני פוגשת במרכז המסחרי, במקום שהכי קרוב להיראות כמו בית קפה, אך כיוון שאין שולחנות בפנים אנו מנסים לחמוק מהשמש החמה ולתפוס פינה בצל שבה נוכל לדבר על חייו כיוצר צעיר שיש לו אמירה לגבי החיים באופן כללי ובמיוחד על החיים בישראל.

אנו מתחילים את השיחה דווקא בדיון מעמיק על עבודתו במורה ומחנך בטיבת הביניים “עתיד” בכפר יונה, שם גם הקים מאפס את מגמת הקולנוע וחשף תלמידים רבים לקסם של עולם הקולנוע. לאחר ארבע שנים בהן השקיע מאמץ רב בפיתוח המגמה בבית הספר החליט לעזוב את ההוראה לטובת משרה מתגמלת יותר, ללא הפוליטיקה של חדר המורים וההתמודדות עם תלמידים לא ממושמעים. למרות זאת העבודה עם בני נוער היא שנתנה לו את ההשראה לכתיבת את הספר והתסריט לסרט.

הסרט הקצר “אסור לשחק באוכל” הוא סרט אימה שיש בו מוטיבים קומיים ובמרכזו עומדת דמות של בת עשרה ויחסיה הסבוכים עם העולם ועם משפחתה. הסרט זכה בפרסים בפסטיבלים בחו”ל וגם השחקנים הראשיים הילה דה קסטרו ועודד מינסטר זכו בפרסים על תפקידם בסרט. אך עד שהגשים את חלומו רימון קיבל הרבה תשובות שליליות.

“כתבתי את הספר כתסריט  והצעתי אותו לשלושה מפיקים מפורסמים בתעשייה. הם אהבו את הסיפור אך נאמר לי שעלי להגיש את התסריט לקרנות הקולנוע. ניגשתי לשתי קרנות ושתיהן סרבו כשהנימוק העיקרי שלהן היה העובדה שזהו סרטי הראשון ולטענתן לא ניתן לצלם אותו בארץ, במיוחד עבור במאי חסר ניסיון שכמותי,” הוא מספר בחיוך.

בסופו של דבר רימון לא ויתר והחליט להפיק את הסרט לבדו ובנוסף בחר גם לצלם בבת חפר. הצילום ארך שלושה ימים ובמהלכם השכנים הוזהרו לגבי צרחות ורעשים שונים שיגיעו מחצר הבית.

“במקביל לעבודה על הסרט הגשתי את הספר להוצאת אופיר ביכורים ותוך שבועיים קיבלתי תשובה חיובית מהלקטורית שחשבה שהספר שלי ידבר לבני נוער והם יוכלו להתחבר לסיפור. העדפתי להוציא את הספר בהוצאה עצמית כי היה לי חשוב שהסיפור יצא, למרות שמדובר בהשקעה כספית וגם השקעתי באדם שיעשה עבור הספר את עבודת השיווק ויחסי הציבור. באוקטובר התחלנו להפיק את הספר ובעוד חודש הוא יגיע לחנויות,” הוא אומר בסיפוק.

כשנשאל מה ההבדל בין עבודה על ספר או סרט רימון עונה שמדובר בשני תהליכים שונים. “בעבודה על סרט יש הרבה מאוד עבודת צוות, הרבה תקשורת בין האנשים וצורך בתיאום, מה גם שהמציאות מגבילה אותך מבחינת מה שאפשר לבצע בסרט.אם הייתי צריך לכתוב את הספר בשעה שעבדתי על הסרט אני מניח שהתוצאה הייתה שונה.

עבודתי עם בני נוער חשפה אותי  לעולמם ולדילמות איתן הם מתמודדים. עבורם זו ההתמודדות שמתרחשת בשנים הראשונות לחייהם כבוגרים.  בני נוער שיקראו את הספר הזה יוכלו לשאוב ממנו השראה לגבי זהותם העצמית ובסוגיות של לאומיות מול זהות אישית. הדמות הראשית מבקשת להבין יותר טוב את עצמה ולחקור את יכולותיה”

 

האם יש קשר בין הדמויות הראשיות בספר ובספר?

בספר ובסרט הדמות הראשית מחפשת את ייעודה ומנסה להבין את עצמה טוב יותר ולחקור את עולמה.

שתי הדמויות מתמודדות מול שאלת הזהות האישית שלהם – מיהם בעולם? מה הם הולכים לעשות?

במקרה של הסרט הדמות הראשית היא תמי שמסתייגת ממשפחתה כדי להיות כמו כולם.

בספר  “עולם אחר: טקס האש” קונלי, הגיבור הראשי,  מתמודד עם התלבטות לגבי העתיד שלו במציאות שבה המדינה מקדשת את הכוח. הספר מתעד מציאות עתידנית שמתרחשת לאחר מלחמה גדולה שגורמת לשינוי בחברה הישראלית שהופכת לאלימה וקיצונית יותר.

אלה הנושאים שמעסיקים אותי בגיל 28 – מה יהיה אתי מחר ומה יהיה העתיד של המדינה שלי. רציתי לגרום לבני נוער להבין שהם לא צריכים להיות פאסיביים. מציאות יכולה להשתנות אם אני אחליט לשנות אותה – זאת האמירה שאני רוצה שהקורא יצא איתה. חשוב לי שהקורא ינסה להיות כמה שיותר אקטיבי כדי שהמציאות תשתנה. שאלו אותי אם אני לא פוחד שיתייגו את הספר כפוליטי אך לדעתי יש בו תפיסת עולם לפיה אתה יכול להיות מה שהכי נכון לך וזו אמירה א-פוליטית. לאחר שנכנסתי לחינוך הבנתי מה מעניין בני נוער ואיך הם חווים את העולם. אני לימדתי אותם והם לימדו אותי בחזרה.

דילוג לתוכן